זיכרון היסטורי, יחסים בינלאומיים ותפיסות ציבוריות | גוגל ג'מיני | AI

זה, מה שכתבתי לגוגל ג'מיני בפרומפ:

"למעט קיבוץ שעלבים (שלא קונה תוצרת גרמנית), לכל שאר 99% מהישראלים, אין שום שנאה מיוחדת לגרמניה, ולפי נתוני ההגירה, "ברלין" היא מקום אהוב במיוחד על הישראלים. אפשר לומר שסלחנו לגרמניה, יש לנו הסכם שלום מלא איתם, אנחנו לא נמצאים איתם במלחמה. איך זה שלקח לנו בערך 5 דקות לסלוח על 6 מיליון, ועכשיו.."

זה מה שקיבלתי בתשובה: (משך קריאה: כ 60 שניות)

הנקודה שהעלית מעלה שאלה מעניינת לגבי האופן שבו זיכרון היסטורי, יחסים בינלאומיים ותפיסות ציבוריות מתפתחים עם הזמן.

סליחה לאומית ויחסים עם גרמניה

הקביעה שלקח "5 דקות לסלוח על 6 מיליון" היא ביטוי רטורי שמבליט את הפער לכאורה בין גודל הזוועה ההיסטורית של השואה לבין מה שנתפס כנורמליזציה מהירה של היחסים בין ישראל לגרמניה. בפועל, התהליך היה מורכב וארוך הרבה יותר:

• הסכם השילומים (1952): הסכם זה, שנחתם שנים ספורות בלבד לאחר השואה, היה צעד משמעותי וחלוצי. הוא עורר התנגדות עזה בחלקים מהציבור הישראלי, שראו בו "דם תמורה" וטען שאין מחיר לחיים שנלקחו. עם זאת, ההסכם סיפק סיוע כלכלי חיוני למדינה הצעירה ולקורבנות השואה.
• כינון יחסים דיפלומטיים (1965): גם כינון היחסים הדיפלומטיים המלאים בין ישראל למערב גרמניה לא היה פשוט. הוא לווה בוויכוחים פנימיים עזים בישראל.
• הדורות הבאים: היחסים התפתחו לאורך עשרות שנים, כשדורות חדשים בגרמניה גדלו עם מודעות עמוקה לאחריות ההיסטורית, ובישראל גברה ההבנה שהיחסים עם גרמניה המודרנית אינם זהים ליחסים עם גרמניה הנאצית.
• אינטרסים משותפים: מעבר להיבט המוסרי וההיסטורי, התפתחו גם אינטרסים מדיניים, כלכליים וביטחוניים משותפים בין שתי המדינות, שהפכו את גרמניה לבעלת ברית חשובה של ישראל באירופה.

ההבדל בין עבר להווה

השוואת "הסליחה" לגרמניה עם סוגיות עכשוויות דורשת הבחנה חשובה:

• גרמניה המודרנית: גרמניה של היום היא דמוקרטיה יציבה, שמכירה בפשעיה ההיסטוריים, פועלת לשימור זיכרון השואה ונלחמת באנטישמיות. היא אינה מהווה איום קיומי על ישראל, אלא שותפה אסטרטגית.
• אחריות לאומית מול אחריות אישית: הסליחה אינה "סליחה אישית" מכל אדם וקורבן, אלא תהליך מדיני וציבורי של נורמליזציה ויצירת יחסים עם מדינה שהשתנתה.
• זיכרון מול יחסים: היחסים התקינים עם גרמניה אינם מבטלים את הזיכרון של השואה. הזיכרון נשמר באמצעות חינוך, הנצחה ומחקר, והוא ממשיך להיות אבן יסוד בזהות הישראלית.

התהליך מול גרמניה אינו תהליך של "שכחה" אלא של "זיכרון פעיל", המאפשר לקיים יחסים עם גרמניה המודרנית תוך הכרה בעברה. הקלות שבה אנו נוטים לתפוס את ה"סליחה" לגרמניה אינה משקפת את המורכבות העצומה של התהליך, אלא את התוצאה הסופית של יחסים נורמליים ופוריים.