האינתיפאדה הראשונה – לא מה שחשבתם
האינתיפאדה הראשונה: המרד שלא הכרתם
כשמדברים על האינתיפאדה הראשונה, התמונה שעולה לרוב בעיני רוחנו היא של אבנים, עימותים ואלימות. אולם, המציאות ההיסטורית חושפת סיפור מורכב ועשיר בהרבה, סיפור של התארגנות עממית, הנהגה נשית, קבלת החלטות דמוקרטית ומאבק לא אלים. הגיע הזמן לפרוץ את מעגל הזיכרון המצומצם ולחשוף את פניה האמיתיות של האינתיפאדה הראשונה, שהייתה הרבה מעבר למה שסופר לנו.
|
| פברואר 1988. צילום: רויטרס |
משך קריאה: 7 דקות
האינתיפאדה הראשונה: מרד עממי שפרץ ב-1987 ונמשך עד 1993, הייתה מאבק בלתי אלים שזעזע את ישראל וגרם לשינוי מהותי במאבק הפלסטיני. היא נחשבת לאחת ההתארגנויות העממיות הגדולות והמשמעותיות ביותר בהיסטוריה של המאה ה-20, אך סיפוריה המורכבים והעשירים נותרו לרוב מחוץ למודעות הציבורית. הגיע הזמן להכיר את פניה האמיתיות של האינתיפאדה הראשונה.
ניצני המרד: פילוסופיה קומוניסטית פורצת דרך
שורשיה של האינתיפאדה נטועים עמוק בשנות ה-60 המאוחרות. בשנת 1969, שנתיים בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, כשהתארגנות פוליטית נאסרה בשטחים הכבושים, המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית החליטה שלא לציית לאיסור. בניגוד למודלים מהפכניים קומוניסטיים מוכרים, הם לא כיוונו למאבק אלים להפלת המעמד הבורגני. במקום זאת, הם זיהו את חוסר התמיכה במאבק אלים בקרב הפלסטינים, שכן פעולות אלימות מחו"ל הובילו לתגובת תגמול קשה כלפי תושבי השטחים. הבנה זו הובילה לשינוי דרמטי בגישה.
הקומוניסטים האמינו כי מאבק אלים לא יניב תוצאות, וכי הדרך הנכונה למאבק היא באמצעות בנייה של מוסדות קטנים, אוטונומיים ועצמאיים, שבהם ילמדו הפלסטינים כיצד לנהל ולקבל החלטות באופן עצמאי. רעיון זה תפס במהרה, ובמהלך שנות ה-70 וה-80 קמו התארגנויות מגוונות – של צעירים, רופאים, מורים, אחיות, נשים, אסירים וארגוני ספורט – שצמחו כפטריות אחרי הגשם.
הגישה הקומוניסטית, שיצרה מרכזי כוח עצמאיים ומבוזרים בחברה, היוותה תשתית מושלמת לגיוס ותחזוקת מאבק בלתי אלים. ההכנות למאבק התקדמו בהדרגה: ב-1980 קמו ועדות ישראליות-פלסטיניות משותפות שצעדו יחד, וב-1983 החלו לצוץ סדנאות ללימוד מאבק בלתי אלים, שישראל מיהרה לסגור. מובארק אוואד, שפתח את המרכז לחקר אי-אלימות במזרח ירושלים, הפיץ חומרים מתורגמים בנושא. ב-7 בדצמבר 1987, אירוע תמים לכאורה – תאונת דרכים בעזה בה נהרגו ארבעה פלסטינים – הצית את המרד, שהפתיע הן את ישראל והן את אש"ף.
"התנערות" מהכיבוש: פניו האמיתיים של המרד
"אינתיפאדה" פירושה "התנערות" – התנערות מהכיבוש. וכך אכן החל המאבק: צעדות, שביתות, תליית דגלי פלסטין, חסימת כבישים והתעמתות עם חיילים. תגובת ישראל, כפי שתיאר שר הביטחון דאז יצחק רבין, הייתה "לשבור להם את הידיים והרגליים". היא כללה אלימות פיזית, ירי, מעצרים ממושכים, השמדת רכוש, סגירת מוסדות והגליות.
המחויבות של המאבק לשיטות בלתי אלימות הציבה בפני אש"ף אולטימטום: לשנות את האסטרטגיה שלהם או להסתכן בחוסר רלוונטיות. גם הג'יהאד האסלאמי וחמאס, שקראו קודם לכן למאבק אלים, הסכימו לאסור את השימוש בנשק חם.
אחד ממאמצי החינוך ההמוניים השאפתניים ביותר בהיסטוריה של מאבקים לא אלימים במאה ה-20.
תפקידן המכריע של נשים בהנהגה
אחד ההיבטים המדהימים של האינתיפאדה היה רוב הוועדות העממיות הונהגו והופעלו על ידי נשים. בין דצמבר 1987 למרץ 1988, נשים לבדן ארגנו למעלה מ-100 הפגנות.
התגובה הישראלית וההישגים הראשונים
ב-1988 אישר יצחק רבין, אז שר הביטחון, שימוש מוגבר בכוח לדיכוי האינתיפאדה. בפברואר שודר ב-CBS סרטון מזעזע של חיילים ישראלים שוברים עצמות של צעירים פלסטינים באבנים ואלות. ארגוני זכויות אדם והקהילה היהודית האמריקאית מתחו ביקורת קשה על ישראל, וארצות הברית אף תמכה בהחלטת האו"ם לגנות את מדיניות הגירוש הישראלית.
גם בתוך ישראל נשמעו קולות מחאה: למעלה מ-30 ארגונים הפגינו נגד דיכוי האינתיפאדה, וביוני חתמו למעלה מ-500 מילואימניקים על עצומה לסרב לשרת בשטחים הכבושים. פלסטינים אזרחי ישראל הביעו סולידריות וסייעו באספקת מזון. בתגובה, ישראל הגבילה את הגישה העיתונאית לשטחים, אסרה הפצת עיתונים פלסטיניים וביטלה ויזות לעיתונאים.
ביולי 1988, האינתיפאדה השיגה הצלחה ראשונה ובלתי צפויה: ירדן ויתרה על תביעת הריבונות שלה בגדה המערבית ובעזה, והכריזה כי הן שייכות לעם הפלסטיני. מספר חודשים לאחר מכן, בפגישת הוועדה הפלסטינית הלאומית, הכריז יאסר ערפאת על עצמאות פלסטינית. באסיפה הכללית של האו"ם, ערפאת הכיר בזכות קיומה של ישראל, תמך בפתרון שתי המדינות וגינה טרור בכל צורותיו. הכרה זו הובילה לשיחות בין אש"ף לארצות הברית, שלא הייתה מוכנה להכיר בארגון עד אז.
אחד המאבקים הבולטים התרחש ב-1989 בכפר בית סאחור, כפר נוצרי קטן ליד בית לחם, שפתח בקמפיין של אי-שיתוף פעולה מוחלט עם הכיבוש. תושבי הכפר שרפו את תעודות הזהויות שלהם וסירבו לשלם מיסים. צה"ל הגיב במצור על הכפר, בהשמדת רכוש ובאיסור מעבר ציוד רפואי. הסיפור משך תשומת לב תקשורתית רבה, ופעילים סולידריים חצו מחסומים כדי להצטרף לכפר. לאחר שישה שבועות הוסר המצור. בשלב זה, מיליון פלסטינים היו תחת עוצר, וכל האוניברסיטאות היו סגורות. פרופסורים לפיזיקה ופילוסופיה תכננו יחד עם קצבים ואופים כיצד לחלק לחם ובשר במחנות הפליטים תחת מגבלות העוצר.
דעיכת המומנטום ולקחי העתיד
בשנת 1990 החלה האינתיפאדה לאבד ממומנטום. חוסר התקדמות דיפלומטית, הידרדרות כלכלית וצנזורה ישראלית שהצליחה למנוע מהמאבק להגיע לכותרות תרמו לכך. מדיניות המעצרים וההגליות של ישראל הוציאה מהתמונה את מנהיגי המאבק ששמרו על המשמעת הבלתי אלימה, ומנהיגים מיליטנטיים תפסו את מקומם. צעירים החלו לפנות לאלימות כלפי ישראלים ופלסטינים כאחד, ובאביב 1990 נהרגו יותר פלסטינים על ידי פלסטינים מאשר על ידי ישראלים.
מלחמת המפרץ הראשונה היוותה מכה קשה לתדמית האינתיפאדה. תמיכתו של ערפאת בסדאם חוסיין ותמונות של פלסטינים מריעים לפגיעת סקאדים בתל אביב פגעו בתמיכה הישראלית והבינלאומית. אך התוצאה הגרועה ביותר של המלחמה הייתה הסטת מוקד חיפוש הפתרונות לגורמים חיצוניים, כמו ארצות הברית, שמעורבותה גברה והובילה לציפייה שתכתיב פתרון במקום לתמוך במאבק המקומי.
שאר הסיפור ידוע: הסכמי אוסלו הולידו את הרשות הפלסטינית, שהוקמה עם ההבטחה לסיים את האינתיפאדה במקום להנהיג אותה. מנהיגיה, שלא שהו בשטחים הכבושים כשלושים שנה, לא הבינו את אופי המאבק. שחיתות, פרוטקציות, חוסר סובלנות להתנגדות אזרחית ומדיניות "הפרד ומשול" הפכו למאפייני השלטון בשטחים. פילוגים פנימיים וחוסר יכולת של תנועות דתיות וחילוניות להתאחד סביב אסטרטגיה אחת הפכו את הפלסטינים לפגיעים למדיניות ההפרדה הישראלית.
האינתיפאדה אמנם לא כללה אסטרטגיה ברורה לשלבי עצמאות או לפניה לקהל הישראלי והאמריקאי, אך היא הייתה מאבק שונה בתכלית ממה שזכרנו. הנהגה וקבלת החלטות שוויוניות, קואופרטיבים דמוקרטיים והנהגה נשית היו במרכז האינתיפאדה. המאבק היה מתואם, אך הכוח לא היה מרוכז. שיטות המאבק היו בעיקר בלתי אלימות, ולמרות שימוש נרחב בזריקת אבנים, שאף פגעה בתדמיתה, במהלך ארבע שנותיה נהרגו לא יותר מ-12 חיילים ישראלים, מתוך אלפים ששירתו בשטחים.
האינתיפאדה הראשונה היא תזכורת חשובה לכוחה של התארגנות עממית, למאבק לא אלים וליכולתם של יחידים וחברות לחולל שינוי, גם תחת מגבלות קשות. סיפורה האמיתי ראוי ללמוד ולחקור, שכן הוא טומן בחובו לקחים חשובים לעתיד.
תגובות